עץ נופל ביער לא משמיע קול – במיוחד עם הוא נופל עליך

אחרי תקופה של מספר חודשים בהם כתבתי לכם על כל החידושים הטכנולוגים והאינטרנטיים.
אחרי כתיבת מקבילה פה, בקפה ובבלוג פרטי – על מנת שלא יהיה ספק שתמצאו חומר כזה כשתחפשו אותו.
קיבלתי לפתע הודעה בקפה מצעיר מעצבן שהתחיל אחרי לעשות משהו דומה ומציע לי להצטרף אליו.
הכעיס אותי.
ואז….
הגענו לסוף.
סוף החודש התשיעי, היום האחרון של שבוע 42 ואחרי 24 שעות, בלי באוור וחבריו, הגיח לאויר העולם בן מספר 2.
שבוע ראשון, האם בבי"ח ואני עם בן מס.1 והחותנת בבית (הטירוף חוגג).
שבוע
שני ושלישי – האם והבן שבים הביתה, האמא שלה חוזרת לביתה, ברית מצויינת
(אצל גונן כמובן), ההורים של האם יוצאים שעה לפני האירוע לנסיעה של חצי
שעה על למקום ומצליחים בכל זאת להגיע רק שעה אחרי הטקס (שעתיים נסיעה).
בסוף השבוע השלישי אני מותקף ע"י אבנים בכליות ומגלה שאני הבעלים הגאה של 5 אבנים.
בשבוע הרביעי – בן מס. 1 עדיין בחופש מהגן ואני חוזר לעבודה = האם ושני הבנים נוסעים להורים שלה, הרחק הרחק.
באמצע
השבוע עוד שני התקפים שולחים אותי באמבולנס לבי"ח שם אני מעביר את הזמן עם
פטידין (סבבה לגמרי) ומורפין (לא סבבה בכלל – מסתבר שיש אנשים שמורפין לא
כל כך משפיע עליהם, ממש לא כיף לגלות שאתה בקבוצה הזאת כשאתה בצירים).
בסוף אותו שבוע ניתוח חירום שמותיר אותי עם צינורית פלסטיק בגוף וסבל שעתי שממשיך עד לרגעים אלו.
עוד שבוע בבית כמה ימים בעבודה ושוב בבית, הפעם חופש.
ומה פה – כלום.
אין הודעות, אין מיילים, אין לאן נעלמת, אין יא בן זונה תמשיך לכתוב, אין כלום.
כמו שדבורית כתבה פה - אנשים כבר לא נפרדים ועוד יותר, כבר לא ממש מתחברים.

אז אתם מוזמנים לראות פליקרים חדשים שלי.
לראות קצת תמונות של בן מספר 2.
ולקרא פה, הרבה פחות מפעם גם עלי וגם על טכנולוגיה.

אני, שמחר עובר ריסוק.